עשרת הרגעים הגדולים בספורט ב-2008

כמה נדוש זה לערוך סיכום שנה, הא? אני יודע שבטח כבר קראתם בעיתונים, אתרים, בטלוויזיה או שמעתם ברדיו מיליון סיכומי שנה, אבל גם אני רוצה – והנה סיכום השנה בספורט, בצורת עשרת האירועים שנראו לי הכי משפיעים.

אמנם אני לא איש של כדורגל, אבל משני אירועי ספורט שקשורים לכדורגל ולארץ לא יכולתי להתעלם, גם אירוע טניס אחד – אולי הגדול שהיה אי פעם – נכנס אלי לסיכום.

נדחקו החוצה:

הסופרבול המדהים של שנה שעברה, שבו ניצחה האנדר-דוג מניו יורק את הפטריוטס הבלתי-מנוצחים, ועלייתה של מכבי ת"א לגמר היורוליג אחרי שהספידו אותה. גם ההגירה המוזרה מהארץ חזרה אל הNBA נשארה בחוץ.

10. בריטניה, תכירי – התחת של אברם

בזמן שהעיתונאים רודפים אחרי כל הצלחה מזדמנת של פארקר, שאראס, ניקולה וחבריהם עושה רושם שקרקס אברם גרנט עבר בשקט יחסי.

אין לי כל קשר למר גרנט, ובכל זאת – עושה רושם שהוא לא מקבל את הכבוד הראוי לו, לאור התוצאות שהשיג עם צ`לסי שנה שעברה: גמר ליגת האלופות (הישג השיא של צ`לסי במסגרת הזו), הפסד על חודו של פנדל, מקום שני (או שלישי?) באנגליה – אולי ליגת הכדורגל הטובה בעולם – ואברהם גרנט עדיין בלי קבוצה.

9. האוויר יוצא מהבלון של גאידמק

למרות ניסיונות כנים, חוזרים ונשנים, טרם הצלחתי לגרום לעצמי להשתכר. להשתכר באמת, לדבר שטויות, להקיא את נשמתי ולהתעורר לבוקר שכולו אקמולים ועיניים נפוחות. ועדיין, נראה לי שבכל מה שקשור לארקדי גאידמק ישנו קשר בין עלייתו ונפילתו לבין תהליך השתכרות.

הוא הגיע לארץ אלמוני, יחסית, לפחות לקהל הספורט, ומיד התחיל לשתות - כלומר לקנות – קבוצות ספורט ובראשן בית"ר ירושלים.

אח"כ הגיע תקופת השכרות, שבה גאידמק – וגם אוהדי בית"ר – היו שיכורים מההצלחה שלהם עצמם, זה לא הספיק לארקדי והוא המשיך לנסות ולצבור כוח – פוליטי, ספורטיבי, מה שלא יהיה – עבור הצעצוע שלו.

אחרי שהוא לא שמע מספיק דיבורים יפים על בית"ר ועל פועלו למען הספורט והעם הישראלי בכלל, הוא קנה תחנת רדיו שתטפטף לו באוזן כמה הוא יפה ומוצלח. זה השלב שבו האלכוהול התחיל לעלות לגאידמק לראש ולציבור הישראלי התחילה לעלות הבחילה. כשהוא לא הבין שהגיע הזמן להספיק התחלנו להריח ריח רע מחדר ההלבשה של בית"ר.

המשבר הכלכלי רק זירז את ההנגאובר, בינתיים בית"ר נראית כמו אותו אדם שמתעורר אחרי לילה של שתיה, עם כאב ראש ובחילה נוראיים ושואל את עצמו "זה באמת היה טוב?"

8. מרכוס פייזר כמשל להתנהגות ההנהלה של מכבי ת"א

שלוש אמרות היו לי לגבי הזרים של מכבי ת"א בשנה שעברה אחרי הפיינל פור.

הראשון – וויל ביינום הולך להיות שנה הבאה בNBA (מה שהתברר כנכון)
השני – ניקולה וויצ`יץ` צריך לסיים את הקדנציה שלו במכבי (מה שגם קרה)
והשלישי – אם למכבי יש שכל היא משאירה את פייזר.

זה לקח הרבה זמן אבל בסופו של דבר מכבי השאירה את פייזר. הרבה בגלל כורח הנסיבות, ופחות בגלל מחשבה אמיתית. פייזר הוא חיית לואו-פוסט שלא קיימת כמעט ביורוליג. אני לא בנאדם קטן בעצמי – אבל מרכוס פייזר פשוט בנאדם ענק. לראות אותו מול כל אחד מהגבוהים של היורוליג מזכיר אבא שמשחק מול ילדיו בני ה-12.

גם מכבי יודעים את זה, גם מכבי מבינים שאין לפייזר – כשהוא בריא – תשובה בצבע. אז למה הם ניסו לשחרר אותו מהחוזה? כי הם מסתכלים על הטווח הקצר. קצר מאד. פייזר נפצע לפני כשנה פציעה חוזרת בברך, מכבי משלמים לו לא מעט כסף, אז הם ניסו להביא זר אחר בכסף שיתפנה להם מהתרת החוזה. את איך שנראים הפתרונות לטווח קצר שמכבי הביאו אנחנו רואים העונה. רודני וייט ואלטון בראון כבר בבית, ג`ייסון וויליאמס לא ממש מזכיר שחקן כדורסל, וטריי סימונס יודע להגיד לכם היום – בעיניים עצומות – מי ישב לפניו במקום שלו בספסל.

כבר כתבתי כאן פוסט לא קצר על ההתנהלות של מכבי ת"א, ואני חושב שפייזר הוא דוגמה טובה – אין ראיה לטווח ארוך, אין תכנית מסודרת, הכל נעשה בבניית טלאי על טלאי.  ימים יגידו האם האמירה שלי לגבי פייזר מצדיקה את עצמה, אם כן – מכבי הרוויחו מההפקר.

7. מחזור הרוקיז של 2008 משתלט על הליגה

שנה שעברה, קצת לפני הדראפט, היה דיבור עצום על שני רוקיז (שחקני שנה ראשונה) – קווין דוראנט וגרג אודן.

דוראנט הגיע לסיאטל (בקיץ האחרון המועדון עבר לאוקלהומה) ונראה כמו רוקי מצוין אבל טיפוסי – זורק הרבה, עושה הרבה נקודות אבל המון שטויות – ולא הצליח להרים את הקבוצה שלו למעלה.

אודן, מצידו, נפצע למשך עונה שלמה ואיים להיות הסיפור הכי גדול השנה. הדיבורים עליו בשנה שעברה היו שמדובר בסנטר שלא היה כמוהו כבר שנים, כזה שיכניס את הליגה לעשור הבא. אודן בינתיים לא עומד בציפיות – אולי זה עוד יבוא – אבל הוא ממש לא הסיפור הגדול של השנה.

לפני הדראפט האחרון היה דיבור חזק על שני רוקיז – מייקל ביזלי – פורוורד סקורר, ודרק רוז – רכז.

ביזלי, ובעיקר רוז, בינתיים מצדיקים את הציפיות מהם, כשהאחרון אפילו מוזכר פה ושם כמועמד לאול-סטאר, אבל זה לא רק שניהם.

או.ג`יי מאיו הגיע לקבוצה הצעירה של ממפיס והתחיל לקלוע שם בצרורות, והופך לאט לאט למנהיג של הקבוצה. מאיו נחשב לאחד הכשרונות הגדולים של הכדורסל האמריקאי, אבל הוצמדה אליו תוית של טראבל-מייקר, בינתיים הוא מצדיק את ההייפ בנוגע לכשרון והקולות שעולים מממפיס נשמעים מרוצים גם במישור האישיותי.

ראסל ווסטברוק הוא שם שקיבל תאוצה לקראת הדראפט, הגיע לאוקלהומה סיטי של דוראנט וגם הוא קולע ומנווט את הקבוצה שלו. יחד עם ג`ף גרין (פורוורד מגוון מאד שנבחר גם הוא בדראפט של שנה שעברה) עושה רושם שאוקלהומה יצרה לעצמה בסיס יפה לשנים הקרובות.

ג`ייסון תומפסון וקווין לאב נבחרו על ידי סקרמנטו ומינסוטה בהתאמה ומתפתחים לאט לאט להיות שניים משחקני הפנים המשמעותיים בליגה. אותו דבר ייאמר לגבי רוי היברט מאינדיאנה וברוק לופז מניו ג`רזי (לא, זה לא שם של זמרת פופ-כוכבת טלנובלות) שעושים רושם שדור הסנטרים העתידי לא ייבנה על אודן לבדו.

דראפט 2008 הפתיע והפך להיות אחד העמוקים בשנים האחרונות, אם נצא מהנחה שהם עוד יהיו טובים יותר בהמשך, אולי נוכל לדבר עליו במונחים של תחרות עם הדראפט של 2003 – זה שהביא לנו את כריס בוש, לברון ג`יימס, דויין וייד וכרמלו אנתוני.

6. בוסטון סלטיקס לוקחת אליפות

אחרי עונה זוועתית שנה לפני כן (24 נצחונות בלבד) הסלטיקס עשו מספר שינויים (שנדון עליהם בהמשך) והפכו לאחת מקבוצות הברזל של הליגה. הפלייאוף אמנם לא הלך חלק (הרבה מאד הפסדי חוץ) אבל סדרת הגמר המשכנעת – כולל ניצחון ב-39 הפרש במשחק השישי והאחרון מול הלייקרס – סימנה אותם בתור אחת הקבוצות הגדולות בעשור הנוכחי. מי שלא ראה את קווין גארנט בוכה אחרי הניצחון ההוא לא ראה דמעות שמחה מה הן.
העונה – כשאנשים פחדו שהם ינוחו מעכשיו על זרי הדפנה – הם פתחו עם מאזן 27-2 – הטוב ביותר בהיסטוריה של הNBA – ולמרות שני הפסדים רצופים לא עושה רושם שהם מתכוונים לעצור.

5. ליגת הNBA בהיכון לקראת קיץ 2010

מצחיק קצת לדבר בסיכום שנת 2008 על מה שהולך לקרות בקיץ 2010, אבל עושה רושם שאם אתה לא שם – אתה לא קיים. הסופרסטארים הגדולים ביותר בליגה – מקובי בראיינט, דרך נבחרי דראפט 2003 בראשות לברון ג`יימס ועד לאמארה סטאודמייר וסטיב נאש – אמורים להיות שחקנים חופשיים וקבוצות התחילו במירוץ חימוש הזוי שאמור לחזק אותם מצד אחד ולהשאיר אותם עם מספיק מקום להחתמה מתחת לתקרת השכר מצד שני.
הגדילו לעשות הניקס שפינו לעצמם מעל ל-40 מיליון דולר באותו הקיץ בסדרת העברות בקיץ ובתחילת העונה.

4. נדאל מנצח את פדרר בוימבלדון – קרב איגרוף על מגרש טניס

אני לא צופה קבוע בטניס, אח שלי הרבה יותר חזק בתחום (וגם היה שחקן עד שפריצת דיסק גמרה לו את הקריירה בגיל 16), ועדיין התיישבתי באותו יום מול הטלוויזיה לראות את נדאל מנסה לנצח את פדרר – שמצידו ניסה להשיג שיא של 6 זכיות רצופות בטורניר.
מאז ומתמיד בדו-קרב הזה העדפתי את נדאל – אולי בגלל שהוא משחק ביד שמאל (כותב שורות אלה הוא שמאלי, ואם הייתי כותב את הבלוג הזה ביד כנראה שהייתי כותב אותו ביד שמאל), על אף שמדובר ביד החלשה שלו. אולי בגלל שהוא מייצג איזשהי "רוח נעורים" שלא לומר "תרבות רחוב" שאני מאד מתחבר אליה ולא מפחד להפגין רגשות, לעומת פדרר המתוכנת משהו.
מה שקרה על המגרש באותו היום חורג מטניס ומספורט בכלל. כמעט 5 שעות נמשך המשחק הזה – לא כולל הפסקות גשם – וראית פשוט שני אתלטים ענקיים ונחישות מדהימה לכל אורך המשחק.
גם כאן, לראות את נדאל עולה בסיום המשחק ליציע (תוך שהוא מטפס על הגדרות, אלא מה) היה אחד המקומות האלה בהם הספורט והרגש מצטלבים.

שלושת המקומות הראשונים + בונוס

3. שוק ההעברות ב-NBA – היחיד שלא נפגע מהמיתון

כאמור בוסטון סלטיקס עשו מהפך בקיץ שבין עונת 2006-7 ל-2007-8. ההבאה של קווין גארנט תמורת 5 שחקנים וההבאה של ריי אלן וגלן דיוויס עבור 3 שחקנים הייתה הניצוץ שהביא לפיצוץ של העברות בליגה.
שאקיל אוניל היה הבא לעבור קבוצה, ממיאמי שנפלה אחרי האליפות הגדולה ב-2006 והגיע לפיניקס, שם חבר לסטיב נאש ואמארה סטאודמייר בנסיון להשיג אליפות.
אח"כ ג`ייסון קיד עבר מניו ג`רזי לדאלאס תמורת הפוטנציאל של דווין האריס (המועמד שלי לתואר השחקן המשתפר השנה) ולסיום פאו גאסול חבר אל קובי בראיינט בלייקרס – מהלך שהביא את הלייקרס לגמר הNBA וכמעט נתן להם אליפות.
הטריידים הללו ושוק ההעברות האקטיבי (ג`רמיין אוניל, טי.ג`יי פורד, קורי מאגטי, בארון דיוויס, אל הארינגטון וג`ייסון ריצ`ארדסון הם רק חלק מהשמות שעברו מאז הקיץ) הכניסו הרבה עניין לליגה וגרמו להרבה קבוצות להרגיש שיש להן סיכוי במאבק על האליפות – מה שהכניס כמובן הרבה תחרותיות.

2. ארצות הברית מחזירה את הכבוד באולימפיאדת בייג`ינג.

ישראל לא הייתה היחידה שהגיעה לשפל המדרגה ביכולת ההרתעה שלה בקיץ 2006. אמנם הסדקים בנבחרת ארצות הברית – אף אחד לא חשב לקרוא להם "נבחרת החלומות" – התחילו כבר בשנת 2002, אבל טורניר הכדורסל ב-2006 שם את החותם הסופי שיוסטון (ולוס אנג`לס, ניו יורק, שיקאגו ושאר הערים) יש לנו אחושרמוטה בעיה.
ושתבינו, ב-2006 היו שם כוכבים כמו לברון, וייד, הווארד, בוש, בראנד ועוד. מבחינת כישרון הם אמורים לקחת את האליפות בהליכה. אחורה. הבעיה היא שהראש לא היה במקום המתאים – יותר מדי זלזול במדינות שאר העולם, לא מספיק קרדיט למי שעומד נגדם ובכללי – מספיק שאננות כדי להקים את נווה שאנן. הקבוצה אמנם סיימה במקום השלישי – שיפור לעומת המקום השישי ארבע שנים קודם – אבל משהו לא עבד.
את 2008 הם התחילו אחרת. אולי זה היה לברון שנראה נחוש במיוחד, אולי בראיינט שהביא את הקילר אינסטינקט שלו, אבל את הבית המוקדם ארה"ב סיימה עם הפרש ממוצע (!) של 32.2 נקודות.
רבע הגמר כבר היה קשה משמעותית, ומול נבחרת אוסטרליה (לא היו קנגורואים בהרכב, בדקתי.) הם סיימו בניצחון בהפרש של 31 נקודות בלבד, את מאנו ג`ינובילי והארגנטינאים שעשו להם הרבה בעיות הם העיפו עם 20 הפרש.
בגמר הם פגשו את פאו גאסול, רודי פרננדז והספרדים – בבית המוקדם ארה"ב ניצחה ב-37 הפרש. הפעם זה הלך הרבה יותר קשה, אבל הספרדים לא באמת האמינו וארה"ב ניצחה – בצדק – 118-107.
ארה"ב החזירו את ההרתעה והמוניטין של הכי טובים בעולם, ושרשרת הכוכבים שמייק ששבסקי – אחד המוחות הכי מוערכים בעולם הכדורסל – אימן בהצלחה כבר הביעה עניין ברובה להשתתף גם בקמפיין הבא. אם הם יצליחו לייצר המשכיות, יש מצב שאנחנו רואים כאן את נבחרת החלומות החדשה.

1. מהפך – מכבי ת"א מפסידה אליפות אחרי 15 שנה

הכל כבר נכתב ונאמר על האליפות של חולון – הסינדרלה של העונה שעברה – על חשבון מכבי ת"א. האליפות הזו הייתה עוד צעד בסחרור שתקף את מכבי ת"א בעונות האחרונות ומה שהביא לערעור מעמדה לעומת הליגה בארץ. אמנם גם השנה מכבי היא המועמדת הראשית לאליפות, אבל כמו שנהריה, בני השרון וירושלים כבר הוכיחו – היא לא בלתי מנוצחת. הסל ההוא של מאליק דיקסון היה אולי – בדיעבד – ההתחלה של הסוף של המותג "מכבי תל-אביב".

ורגע בונוס אחד: דווייט הווארד סופרמן:
הנה מה שכתבתי על דווייט הווארד אחרי שזכה בתחרות ההטבעות:

קחו את עצמכם אחורה 10, 15, 20, 50 שנה. למתי שהייתם בני 10-12. מה היה החלום הכי גדול שלכם?
אני יכול לומר די בוודאות שלפחות אחד מכם (שזה לדעתי 50% ממי שיקרא את הבלוג) יכול לענות "לעוף".

למה אני שואל את זה? אז ככה.
לפני כך וכך שנים (20, למען האמת) ב1988 נקבע איזשהו רף בתחרות ההטבעות בסוף שבוע האולסטאר בליגת הNBA. אחד מייקל ג`ורדן ואחר דומניק ווילקינס קבעו גובה של רף (תסלחו לי על משחק המילים, זה 5 לפנות בוקר עכשיו) שלא הרבה הצליחו להגיע אליו.
לא הרבה? תרשו לי לתקן את עצמי. עד סוף השבוע האחרון רק אדם אחד הצליח להגיע (שוב, סליחתי) לגבהים שקבעו לפניו ג`ורדן ו-ווילקינס. אחד העונה לשם וינס קארטר (וגם זה, רק אם משלמים לו מספיק).

תחרות ההטבעות איבדה הרבה מהטעם שלה בשנים האחרונות (כאמור, ב20 השנים האחרונות) ולמעט הבלחות פה ושם לא באמת הצליחה לרגש ולהלהיב את הקהל כמו בעבר. הצופים היו בהרגשה של "די נמאס" והעובדה שרוב המשתתפים היו סימפטיים כמו ביקור אצל רופא שיניים עם פרקינסון לא עזרה.

עד, כאמור, שהגיעה תחרות ההטבעות של השנה.

כמה זמן זה זמן נחשב לפרומו? אני חושב שהפרומו בעל טווח הזמן הארוך ביותר שראיתי היה בערך 3-4 חודשים (ממתי שערוץ 10 התחילו לפמפם את "הישרדות"), הפרומו לתחרות ההטבעות השנה, התחילה לפני שנה.
ג`ראלד גרין אמנם זכה, אבל הדאנק הזכור ביותר מהתחרות הזו הוא דווקא של דוייט הווארד - זוכה השנה הנוכחית - כשהוא מטביע בצורה די רגילה, אבל גם מדביק על הקרש מדבקה שנושאת את פרצופו.

לאלו מכם שלא מתמצאים, דוייט הווארד הוא שחקן NBA מקבוצת האורלנדו מג`יק. מדובר, לפי כל קריטריון אוביקטיבי, במפלצת. 2.15 גובה, 130 ק"ג, וגוף שככה"נ נוצר כשהחליטו ליצור את גוליית של שנות ה-2000.  מדובר באחד השחקנים החזקים והפיזיים בNBA (ואנחנו לא מדברים פה על ליגת נערים ד`. מדובר כאן על ליגת הכדורסל הפיזית ביותר בעולם). אה, שכחתי לציין, הוא רק בן 22.

אתמול בלילה נעכה תחרות ההטבעות. הווארד וחברו לגמר התחרות ג`ראלד גרין (צוציק בגובה 2.01 בלבד) יצרו שיאים חדשים של מקוריות. זה התחיל (לא כרונולוגית) עם מסירה של חבר של ג`ראלד לג`ראלד מסולם, המשיך עם דאנק של ג`ראלד - כשהוא מעביר את הכדור באוויר בין הרגליים - כשהוא יחף, עבר דרך דאנק של הווארד כשהוא מוסר לעצמו את הכדור מהחלק האחורי של הקרש ומטביע (צריך לראות כדי להבין. באמת) והגיע לשיא בשלושת הדאנקים הבאים:
3. הווארד הדביק ללוח הסל (הרגיל) לוח של סל של ילדים (מהסוג שאתם ונים לאחיינים שלכם ליום הולדת 10) והניח עליו את הכדור. אח"כ קפץ, תפס את הכדור מהסל הקטן והטביע לסל האמיתי.
2. ג`ראלד הניח על טבעת הסל עוגת מאפין, ועליה נר דולק. אח"כ ביקש מחבר לקבוצה שימסור לו את הכדור בעודו באוויר, הגיע לשיא הגובה, נשף וכיבה את הנר, והטביע את הכדור.
1. דוייט הווארד - באקט שככה"נ החזיר את העניין לתחרות ההטבעות - הוריד את הגופיה שלו. מהלך כזה הוא די נהוג כשנותנים כבוד לשחקן אחר (בשנים האחרונות ניתן כבוד כזה לדומניק ווילקינס ע"י ג`וש סמית` ולספאד ווב - בחור בגובה 1.70 שזכה בתחרות ההטבעות - ע"י נייט רובינסון), אבל דוייט לא התכוון לתת כבוד לשחקן כדורסל כזה או אחר. הוא התכוון לתת כבוד לחלום הילדות שלו ולחלום ילדות של מיליונים של ילדים אחרים ברחבי העולם. לעוף לרגע אחד. לרגע אחד להיות סופרמן.

את הדאנק עצמו  - אם עדיין לא ראיתם - אתם יכולים לראות כאן אתם גם יכולם להסתפק בתמונה, אבל אני רוצה לומר מלה אחת.

הסתכלתי על הפנים של דוייט הווארד קצת לפני הדאנק וטיפה אחריו. מה שראיתי שם - מה שלדעתי שיחק את התפקיד הכי גדול בכל הערב הזה - הוא ההרגשה שמדובר בילד שמגשים חלום. אותו רגש שהיה לכולנו כשראינו את מייקל ג`ורדן מרחף, ואותו רגש שהיה חסר לכל אוהדי הNBA בשנים האחרונות בתחרות הדאנק. לרגע אחד, דוייט הווארד הגשים חלום של כולנו. לרגע אחד הוא עף. לרגע אחד הוא היה סופרמן.

שתהיה לכולנו שנה אזרחית שמחה ושקטה.