צדיק אחד בסדום - ביקורת אלבום

חיפשתי לא מעט זמן השוואה שתגדיר את נקודת המוצא של נצ'י נץ' באלבום הזה, ולא ממש מצאתי. ואז אוסיין בולט פסל. 

בולט הגיע לאליפות העולם בתור אחד שכבר עלה על כל דמיון ושבר כל שיא בתחום שלו, הוא ידע שהוא חייב לעמוד ברף שהוא הציב לעצמו וש'סתם' תוצאה טובה לא תספק מבחינתו. והנה הגענו לנצ'י.

אמנם קצת מצחיק להשוות אמן באלבום הסולו הראשון שלו למישהו שכבר שבר שיאים, אבל מאז האלבום 'תחיית המתים' של פרודוקס נצ'י פשוט היה בכל מקום: עם פלד בשיר 6 פוט 7 פוט, עם טונה מן על הבמה, בהופעות חיות, היה על חצי מהאלבום של בוקה פחות או יותר, וכל הזמן הזה הוא קיבל מחמאות מקיר לקיר, על הפלואו, משחקי המילים, הפאנצ'ים. התחילו לקשור לו כתרים של 'הראפר הכי טוב בארץ אי פעם'. גם כשיצא גודזילה - הסינגל הראשון מהאלבום - המשיכו המחמאות, אז למה לעזאזל הגעתי לאלבום הזה עם תחושה גדולה של חשש? כי פחדתי שממש כמו בולט - הוא יפסול, או שהוא יספק תוצאה שהיא טובה עבור כל אחד אחר, אבל לא מספיק טובה עבורו.

הבעיה, אתם מבינים, שזה לא מספיק. כדי להיות באמת ראוי להיות אלוף עולם או הראפר הכי טוב בארץ אי פעם כל הפלואו ומשחקי המילים לא מספיקים. 'גודזילה' הוא אחלה של סינגל מוביל לאלבום היפ-הופ מקומי, אבל אם נצ'י היה מוציא אלבום מלא ב'גודזילות' זה פשוט לא היה מספיק. לא מספיק מעניין, לא מספיק מאתגר, לא מספיק טוב. 

החשש הזה רק התגבר עם הפתיחה של האלבום, ארבעת השירים הראשונים לא עומדים ברף הגבוה שהציב 'גודזילה', לא שמדובר בשירים רעים, ממש לא , השיר 'ישראלי ראסטה' למשל הוא שיר רחבות מצוין שמוציא גוון של נצ'י שלא ממש שמענו עד עכשיו, גם לא בקטעים היותר מיינסטרימיים עם בוקה, אבל כל הזמן יש סביבם תחושה ש'הוא יכול יותר'. הקטע הבא באלבום הוא 'גודזילה' ואחריו מגיע 'בום שאק לאק' שסוף סוף מעלה את הרף של האלבום עם ביט פסיכי של שקל ופלואו פסיכי לא פחות של נצ'י, המנון היפ-הופ אמיתי. אחריו יש ירידה קלה עם 'לא ישברו אותנו' ואז מגיע החלק המעניין באמת של האלבום

השליש האחרון של האלבום מציג את נצ'י בצורה שונה מכל מה ששמענו ממנו עד עכשיו, בשלב הבא באבולוציה שלו. עד עכשיו - גם בפרודוקס, גם אחרי - לא באמת שמענו את נצ'י מדבר. רוב השירים שלו התמקדו באיזורי האגו והעקיצה לפייק אמסיז (ואני מוציא כאן לרגע הצידה את 'לא הצגתי' ו'הולך מכאן' מ'תחיית המתים'), ופתאום אנחנו מקבלים את נצ'י המחאתי, נצ'י המהורהר ונצ'י שסוף סוף מדבר על החיים שלו. שווה להזכיר כאן באופן מיוחד את 'סוף דבר' שהופק על ידי טונה ובו נצ'י עושה משהו שהוא מעולם מוזיקלי אחר בכלל - מרגש. משהו אשכרה זז בי כשאני שומע אותו אומר 'אני רוצה להיות גדול, אבל להיות גדול זה לא הכל'. 

וזה גדול, כי על סקילז ופאנצ'ים אפשר לעבוד וזה עניין של שפשוף וניסיון. לעומת זאת בשביל להפתח ולהתחיל לכתוב באמת - לכתוב על מה שכואב, מגרד ומעקצץ - צריך לעבור איזשהו תהליך משמעותי הרבה יותר. יש כאן באמת עליית מדרגה משמעותית מבחינת מה שאנחנו מקבלים מנצ'י, ולדעתי זה מה שבאמת יביא אותו בסופו של דבר לדרגה של הגדולים אי פעם.

בהערת צד צריך לציין כאן גם את השותף השקט של נצ'י - שקל. לפחות שלוש הפקות גדולות באמת הוא תרם לאלבום הזה, והנוכחות שלו נמצאת כאן גם כן (אפרופו נוכחות של אנשים אחרים - אפילו לא ראפר אחד מתארח על האלבום הזה, למעט הבלחה קלה של סול ג'יי לכמה משפטים). אני מקווה מאד ששקל יישאר גם בתחומי ההיפ-הופ, ולא יערוק סופית אל גבולות הדאב-סטפ.

בשורה התחתונה האלבום הזה הוא אלבום מצוין, שרק ישתבח ככל שתהיה לנו פרספקטיבה רחבה יותר והדברים ששמענו מנצ'י על הדרך יתרחקו. השליש האחרון של האלבום מראה לנו שמעבר למתחרה נוסף בויכוחים 'מי הראפר הכי טוב שיש עכשיו\שהיה לנו אי פעם' יכול מאד להיות שאנחנו מרוויחים אמן אמיתי, כזה שיש לו מה להגיד, מה לספר ושהוא יודע איך לספר את זה הכי טוב שרק אפשר. אני יודע שהאלבום הזה, יותר ממה שהוא הרשים אותי כאלבום בפי עצמו גרם לי לחכות לשמוע את האלבום הבא של נצ'י, לראות את המשך ההתקדמות וההתפתחות שלו כאמן, ואם על הדרך נרוויח ממנו עוד רגעי היפ-הופ גדולים כמו 'גודזילה' או 'בום שאקה לאק'? אשרינו.