מבחן אמדורסקי

"אז מה עם אני פופ סטאר פופ סטאר\יותר טוב מלהיות סתם רוק סתם\עושה שורה מכל דבר (כל דבר)\הזמן שלך עבר"* - מיכל אמדורסקי, רוק סתם

"בלי טענות לאף אחד\קצת חמוץ לי בלב\זה כואב אבל נתגבר בנפרד\עוד שנה או שנתיים" - אסף אמדורסקי, בראשית

שני הציטוטים הללו לקוחים מהשירים הראשונים של מיכל ואסף אמדורסקי אחרי הפרידה המתוקשרת שלהם. אסף עטף את המילים הרגישות הללו בעטיפה מהורהרת, נוסטלגית, שמדגישה את המלל מבלי לקחת מילימטר מיכולות ההגשה האינטיליגנטית שלו. מיכל, לעומת זאת, בחרה לצעוק את המילים ולכוון נמוך ככל האפשר, הן ברמת המסר והן ברמת ההפקה שעוטפת אותה. שני השירים, אגב, הצליחו בקרב הקהל שלהם. ועכשיו לנמשל

שני פרוייקטים מצופים יצאו בתקופה האחרונה לאוויר העולם, באיזור פסח קיבלנו את 'נלחם בשביל עצמי', אלבום הבכורה של עומרי '69' סגל, המפיק שמאחורי האידיוטים. למי שעוקב אחרי הבלוג (ולמי שלא - אז הנה לינק) תמיד התייחסתי ל'אידיוטים' בתור פרוייקט חביב למדי, עם ראפרים מוכשרים והפקה קלילה ומשעשעת. בעוד שרבים מהסצינה מתייחסים למוזיקה הזו כמו שחרדים מתייחסים לבחורות בגופיה, אני ראיתי את זה כחלק הכרחי במוזיקה כדי לפרוץ קדימה, ככה שדי חיכיתי לשמוע את האלבום.

קצת אחר כך, בתחילת השבוע הזה, ליתר דיוק, יצא הפרוייקט\אלבום\מיקסטייפ של השאטגאנז, עליו קראתם כאן לא פעם. ההרכב בנוי מאורטגה, שי 360 וטונה ולמרות שהמוזיקה שיוצאת מההרכב היא לא הארדקור, היא גם לא מכוונת לרחבות הריקודים, בטח לא אלה של ההיפ-הופ. גם כאן, הזמן לפני יציאת האלבום לווה בציפיה שלי לשמוע את הפרוייקט המלא, "סוף עונת החרוזים"

ממש לפני כמה ימים 69 העלה את האלבום המלא ליו-טיוב, להאזנה ישירה. בערך באותו הזמן הצלחתי סוף סוף להעביר כמה שמיעות רצופות על האלבום של השאטגאנז (האמת שאת הביקורת על האלבום שלהם התחלתי לכתוב עוד לפני השמיעה השניה של המיקסטייפ, אבל כמו הרבה דברים בהיפ-הופ הישראלי היא נגנזה לעד), משם שיחה עם חבר גלגלה לי בראש את ההשוואה הזו.

מהאקספוזיציה הארוכה הזו בוודאי הבנתם כבר את המקום שבו אני מעמיד את האלבום של סיקסטי לעומת זה של השאטגאנז. אם לא הבנתם אז אני אגיד - הוא הרבה הרבה פחות טוב מהאלבום של השאטגאנז, אבל זה עושה לו עוול. האלבום של סיקסטי ניין הוא פשוט אלבום לא טוב.אמנם יש בו יציאות מגניבות (למשל 'בחור אופטימי', או 'אופרה' בפעמים הראשונות) אבל באופן כללי האלבום הזה הוא פשוט מונוטוני מדי, כמו לשמוע את סדרת היטמן מבוצעת על ידי איש אחד.

יש עוד כמה בעיות - בחלק מהשירים יש בעיית סאונד שאותי הפתיעה (למשל השיר עם הוריקיין שהיה יכול להיות היציאה של האלבום, ולמעשה הצגה של מה שתאקט תסתמך עליו בשנים הבאות, אבל לא נשמע ראוי לדיסק, ובוודאי לא ראוי להיות סינגל או שחרור למועדונים), וזה בלי לדבר על הליריקה ("נלחם בשביל עצמי\מי נגד מי\אין לי מסכות אבל קוראים לי אחי" ואלו השורות שפותחות את האלבום), אז ברור שאני לא מצפה מליריקה של מועדונים שתהיה מבריקה או שתגרום לי להרהר במשמעות הקיום אבל קשר לוגי בין המשפטים היה יכול להיות נחמד. 

ממש לפני שהאלבום יצא, 69 הודיע על חתימה בלייבל תאקט ומבחינתו - אני משער - הגשים חלום וקיבל חסות של הראפר שאותו הוא מנסה לחקות כל כך הרבה זמן (באמת, תשמעו את הפלואו שלו ואת האפקטים על הקול), אני מקווה שעם הכוונה וקצת זמן אולי כן יצא משהו טוב בסופו של דבר מהבחור, כי די ברור שהכישרון שם. אם בכל זאת אני צריך לציין משהו טוב אחד מהאלבום הזה הוא העובדה שאולי אנחנו נראה אחריו פריצה של אמני דאנסהול (יותר ראויים) למיינסטרים. נותר רק לקוות.

אז סיימנו עם מיכל, עכשיו אנחנו עוברים לאסף, וכמו אסף שבסיבובי ההופעות האחרונים שלו נותן כבוד לשורשים בהופעות עם ישראל גוריון בשירים גם של אביו בני אמדורסקי ז"ל, ככה השאטגאנז, נותנים כבוד לאלו שהיו כאן לפניהם והכוונה כאן כפולה - גם להיפ הופ וגם למוזיקה הישראלית, ואם להיות ספיציפיים - לרוק הישראלי.

כל כך הרבה אהבה למוזיקה נשפכת מכל סימפול, מכל שורה, מכל פזמון שהאלבום הזה ראוי לתואר מאסטרפיס כבר עכשיו, וחבל שיש כל כך מעט ממנו (8 קטעים בסך הכל). על האלבום כולו נמצאת רוחו של טונה, בעיקר עם המוזיקליות שהוא מביא, והשבירה של המוסכמות הקבועות של ההיפ-הופ, אבל זה לא 'טונה וחברים' אלא שאטגאנז, ומה שיפה הוא שכל אחד כאן מביא את הסגנון שלו, היחודיות שלו.

אפשר לראות את זה אפילו בשלושת השירים ששוחררו לפני היציאה המלאה של האלבום, כשבכל אחד מישהו אחר גונב את ההצגה. אפשר ממש להרגיש באנרגיות מהשירים שלהם שהם לא מחוייבים לשום דבר חוץ מלעצמם, לאהבה שלהם למוזיקה ולאמת שלהם. זה מתבטא בכל היבט של האלבום - מהבחירה של השירים, דרך הטקסטים, דרך ההחלטה להמעיט ביחסי הציבור של הפרוייקט (באופן יחסי) וההחלטה להוציא אותו לרשת בחינם (למרות שכאן יש גם אלמנטים נוספים - למשל זכויות יוצרים) הכל מרגיש מאד מחובר לשטח. מאד פשוט, מתוך הרבה מאד אהבה למוזיקה הזו ולמה שהיא יכולה להביא לאנשים.

המקורות שלהם, כאמור, נמצאים בשני מקומות - בהיפ-הופ (כמו שמתבטא ב'היו לילות' שהוא כולו הצדעה לאולדסקול או ב'דייל דינייל' שמבוסס על 1-900-HUSTLERS של ג'יי זי) וברוק הישראלי, עם סימפולים של אריק איינשטיין, שלום חנוך, המכשפות ועוד. השאטגאנז הם פרוייקט מבורך לא רק בגלל שהם ראפרים מעולים, אלא כי הם פורצים את גבולות ההיפ-הופ המקומי ופותחים פרספקטיבה רחבה יותר לגבי התפיסה של ההיפ-הופ המקומי כמוזיקה.

בשורה התחתונה, אנחנו מדברים כאן על אלבום אחד שמרגיש כולו פלסטיק ואלבום אחד שאפשר להרגיש את פעימות הלב שלו. באופן מעצבן להפליא, אין ספק שהאלבום שיצליח יותר יהיה דווקא זה שמשקף תדמית סינטטית. ככה זה, מעדיפים את הפופ סטאר. להתחיל מבראשית זה סתם מעייף.


את האלבום של 69 אפשר לקנות בחנויות התקליטים, את האלבום של השאטגאנז אפשר להוריד בחינם מכאן

*המילים הן משירונט וכך גם טעות הכתיב (צ"ל "אם" ולא "עם") זה פשוט שעשע אותי, אז השארתי. אינפנטילי, אני יודע.