רוצה להיות כמו מייק, טייסון

עובדה מספר 1: בNBA מרוכזים טובי האתלטים בעולם. זו עובדה. לא כל האתלטים. גם לא כל השחקנים אתלטים, אבל סביר להניח שאם בוחנים את זה ליגה מול ליגה או אפילו ענף מול ענף, לא תמצאו ריכוז כזה של אתלטים בשום מקום בעולם.

עובדה מספר 2: הסנטר 'של פעם', זה שהיה יכול להוריד ריבאונד ולהפריע ליריב פשוט בגלל שהוא גדול - כזה שגורם לשחורציאניטיס להרגיש קטן - כבר לא משחק תפקיד בליגה. תסתכלו על חבר'ה כמו אדונל פויל, ג'מאל מגלור, אריק דאמפייר (שלא לדבר על אוליבר מילר או אדי קארי) ולא תמצאו אותם בליגה. אפילו שאק - ברגע שאיבד מהמהירות שלו - הפך להיות צל עצוב של מי שהיה השחקן הכי דומיננטי בליגה פעם.

טייסון צ'אנדלר הוא אחד האתלטים הטובים בליגה, במיוחד בין הסנטרים. מדובר על בחור בגובה 2.15 על 107 קילו. ארוך כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני שקופץ מספיק גבוה כדי ליירט כל כדור שנמצא בסביבת הטבעת, ולא משנה אם זה בצד ההתקפה בהאלי הופים מרהיבים או בצד ההגנה בבלוקים מרהיבים לא פחות. אז איך יכול להיות שדווקא העונה הזו היא חריגה באיכותה עבור צ'אנדלר?

טייסון צ'אנדלר ואדי קארי

צ'אנדלר נבחר בדראפט 2001 ע"י הקליפרס ועבר לשיקאגו - במה שהיה הצהרת כוונות מצד שתי הקבוצות - עבור רוקי השנה הקודמת, אלטון בראנד. החזון של הבולס היה להרכיב מעין תאומי מגדל עם צ'אנדלר ואדי קארי (שנבחר רביעי באותו הדראפט, והשלים רביעיית שחקני פנים שלא עברו בקולג'ים בארבע הבחירות הראשונות עם פאו גאסול בבחירה השלישית וקוואמה בראון במקום הראשון). קארי היה אמור להיות אמון על ההתקפה וצ'אנדלר על ההגנה. זה לא ממש עבד, ובארבע השנים הראשונות שלו בבולס הוא לא הצליח להגיע ל-10 בנקודות או בריבאונדים, ועלה לרוב מהספסל. גם פציעות גב טורדניות, שהשאירו אותו בחוץ ליותר מחצי עונה ב2003-4, לא עזרו. הפריצה הגדולה של צ'אנדלר הגיעה בפלייאוף הנהדר של הבייבי-בולס בפלייאוף 2005. ריצת פלייאוף שסידרה לו חוזה של 63 מיליון דולר ל-6 שנים. מיד לאחר ההחתמה על החוזה, צ'אנדלר קיבל גם את גופיית הסנטר הפותח אחרי שהבולס - הי"ד - שלחו את אדי קארי לניקס. הגאווה הזו נפגמה כאשר הבולס מיהרו להחתים את בן וואלאס קשישא לחוזה ל-4 שנים ושלחו את צ'אנדלר לגלות בניו אורלינס. בצעד שהכריז למעשה על מות הקריירה של צ'אנדלר.

אבל איכשהו, פתאום צ'אנדלר התחיל לפרוח. האמת ש'איכשהו' זו מילה קצת מטעה, כי פשוט זה מה שקורה כשמתחילים לשתף פעולה עם כריס פול. הקלפים פתאום מסתדרים לך. אמנם את עונת 2006-7 הטראומטית (עקב סופת קתרינה) ניו אורינס\אוקלהמה סיימו מחוץ לפלייאוף, אבל צ'אנדלר שבר סוף סוף את מחסום ה-10 והחיבור בפיק-אנד-רול שלו עם כריס פול (ראו למטה) הפך לשם דבר בליגה ולמהלך נפוץ במהלכי השבוע של ה-NBA.  עונה אח"כ החיבור הזה הביא את ניו אורלינס לפלייאוף שם נעצרו רק ע"י סאן אנטוניו וטים דאנקן ימ"ש. באותו קיץ צ'אנדלר קיבל זימון לנבחרת ארה"ב במה שסימן את שיא הקריירה שלו עד אותו הזמן.

הבעיה עם שיאים היא שאחריהם מגיעה בד"כ ירידה. הנפילה של צ'אנדלר הייתה מהירה וכואבת. רק כמה חודשים אחרי שכמעט ועבר את טים דאנקן, צ'אנדלר - בעונה רווית פציעות נוספת - נשלח לאוקלהומה סיטי בשביל מנה פלאפל (כריס ווילקוקס, ג'ו סמית' ועוזר אפסנאי) רק כדי לגלות שבאוקלהומה סיטי לא ממש ששים לקבל אותו וסובבו אותו חזרה לניו אורלינס - שימו לב לקאץ' - כי הוא פצוע ולא עמד בבדיקות הרפואיות. בניו אורלינס חרקו שיניים וניצלו את ההזדמנות הראשונה כדי לשלוח אותו לגלות בשארלוט, שם עבר עוד עונה משפילה ורווית פציעות שבה עלה מהספסל אחרי דינוזאורים דוגמת ת'יאו ראטליף ונאזר מוחמד. הבובקאטס לא חשבו הרבה כאשר דאלאס הציעו להם את החוזה הניתן לביטול של אריק דאמפייר עבור טייסון מיודענו.

הבעיה המרכזית של צ'אנדלר במהלך השנים הייתה שנדבקה לו תווית של פצוע כרוני, ולפעמים לא רק בגב. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לשחקן הוא שתידבק לו תדמית של כזה שנפצע לעתים תכופות בשריר החשק, ולצערו של צ'אנדלר זה מה שקרה בשנתיים האחרונות (גם בגלל פציעתו של כריס פול שהשפיעה על המשחק של צ'אנדלר, שלא לדבר על העונה בשארלוט, בה שיחק עם ריימונד פלטון - רכז שלא מתאים להפעיל אותו)

צ'אנדלר סוגר חשבון עם ווסטברוק

לעונה הנוכחית הגיע צ'אנדלר עם הרבה מה להוכיח ועם חוזה חדש באופק - חוזה שאמור להחתם איכשהו עם שביתת השחקנים שמאיימת על הליגה. צ'אנדלר הפך להיות השנה העוגן ההגנתי של דאלאס בצבע, אחרי לא מעט שנים בהם רכות הגנתית היא מה שאפיין את דאלאס. בפלייאוף הנוכחי הוא העוגן מתחת לסל שמאפשר לדאלאס לספק הגנה כל כך טובה על קשת השלוש. על הדרך הוא גם הצליח לסגור חשבון עם אוקלהומה סיטי - הקבוצה שויתרה עליו כל כך בקלות לפני שנתיים - שהפך את החיים של כל מי שנכנס לצבע בגמר המערב, ובעיקר של הרכז ראסל ווסטברוק, שקלע פחות מ-40% מהשדה בסדרה, לגיהנום.

צ'אנדלר הולך להיות שחקן מפתח בסדרת הגמר שמתחילה הלילה. הקשיחות שלו מול הקשיחות ההגנתית של מיאמי ובעיקר מול החודרים המצוינים שלה - כן, אני מתכוון למייק ביבי ואדי האוס - היא לדעתי המפתח לסדרה מוצלחת של דאלאס. את הניצחון הקטן שלו הוא השיג - מבין כל הקבוצות שויתרו עליו, אף אחת לא עברה את הגמר האיזורי. אם הוא יצליח לנפק סדרה טובה עבור דאלאס, זה יהיה נצחון גדול ואולי החלפת התוית עליו מ'אתלט גדול' ל'שחקן גדול'.